"שאינו יודע לשאול"

מאת: מני כהן

במאמר זה אנסה לעמוד על תופעה חברתית מנטאלית אשר אופיינית לזמן בו אנו
חיים. תופעה זו קשורה לאופן ההתייחסות לשאלות, אופן מענה התשובות
והשפעת הללו על חיינו.

תהליך השאלה וחיפוש התשובה הנםחשובים מאוד בחיי אדם. שאלה היא הצעד
הראשון ואולי החשוב ביותר בדרך אל ההתפתחות. ללא השאלה אין מקום לתשובה
ולכן אין מקום לחידוש או לשינוי. ללא שינוי וחידוש יש קיפאון, וקיפאון
חייב להוביל לנסיגה.
בשל חוסר שאלות מגיעים רבים למצב של קיבעון מחשבתי בו אינם מתקדמים
בתפיסת עולמם והבנתו. מצב זה יוצר קיבעון בהתפתחותם אשר מתבטא
בהתנהגותם ובתפיסת עולמם.

כולנו מכירים אנשים אשר חיים בשגרה בה אין מקום לשאלות. בכך הם מתרחקים
מייעודם כבני אדם. שכן, בני אדם נועדו, בין השאר, ללמוד ולהתפתח (לעומת
חיות שהן "מתוכנתות" ומקובעות ולהן יכולת הלמידה מוגבלת ביותר).

ביהדות קיימת חשיבות רבה לשאלות, על אף שניתן לחשוב כי הכל מוכתב ואין
מקום לשאלות.לראיה ב"הגדה של פסח" משחזרים את מעמד יציאת מצרים ובו
מחויבים אנו לראות את עצמנו כיוצאים ממצרים, עלינו לעשות זאת דרך
הקושיות והשאלות שהן הן החירות האמיתית, החירות שבהטלת ספק ובערעור על
המובן מאליו. הטענה היסודית, שחג החירות וליל הסדר תלויים שניהם ביכולת
ובהכרח לשאול שאלות, וכי שאלת שאלות היא התנאי לקיומה של היהדות
הלמדנית. טענה זו מוצאת ביטוי יפה במקומות נוספים בתלמוד
ובפרשניו.<1
ההגדה מדברת על ארבעה הבנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. סדר
הופעתם איננו מקרי ומעיד על רמתם ועל חוכמתם. הראשון- חכם, השני- רשע
שהוא אדם חכם, אלא שמתוך זדון לבו מרשיע, השלישי תם שאינו חכם ועם זאת
יש בו מעט חכמה לשאול ובסוף והרביעי שאינו יודע לשאול, שאין בו חכמה כלל.
כך למעשה האדם שאינו יודע לשאול נמצא במדרגה הנמוכה ביותר על כל
המשתמע מכך.
בנוסף, התלמוד שעיסוקו בשאלה, מעמיד באופן עקבי וברור את השאלה במוקד
העניין ואת התשובה כטפלה לה.
על מנת לפתוח את הנושא אתייחס למספר נקודות מחיינו:

1. לא כדאי לשאול

ילד בשלב מסוים בילדותו מתחיל לשאול שאלות. ההורים הנרגשים עונים בשמחה
שכן השאלות פשוטות ונחמדות. בשלב הבא הילד הופך להיות "נודניק" הוא
מתחיל לשאול ללא הרף תוך חזרה על השאלה למה? "אמא, למה אני צריך
לאכול?;quot; "&כדי שתגדל ותהיה בריא;". "למה?;quot; "&כדי שתוכל ללכת לביה"ס.
"למה?;quot; "&די! תאכל כבר!" אט אט בדרך כלל מבין הילד ששאלותיו הן סוג של
מטרד- אם בגלל שלהורה אין תשובה ואם בגלל שלהורה אין סבלנות.

בגיל שש, הוא לומד מהר מאוד ששאלותיו לא מתאימות למקום המוזר הנקרא "בית
ספר;". שם לומדים את מה שהמורה רוצה ללמד ולא את מה שהתלמיד רוצה ללמוד.
לכן גם במקום הזה שאלותיו הופכות למעין מטרד- אם בגלל שהמורה לא יודעת
את התשובה או מפני ש- "זה לא קשור לשיעור;".
בתיכון, אם הנער המתבגר רוצה לצאת עם נערה יפה מכיתתו לא "כדאי" לו
לשאול שאלות, מכיוון שלא ירצה להיחשב ל"יורם;". לכן הוא ;COOL"", מפריע
למורה, לא בא לשיעורים ובטח לא שואל שאלות.
בצבא המסר לא שונה וברור הרבה יותר. "זה לא המקום לשאלות- תעשה כי כך
אומרים לך! ברור!?;"

2. התשובות- לא אצלך!

בנוסף ובמקביל לתהליך המתואר לעיל מתרחש תהליך נוסף. בו סוג התשובות
מהגורמים השונים נחלקות בחלוקה גסה לשניים:
א. לאדם הנשאל, המורה או ההורה, יש את התשובה המלאה.
ב. השואל מקבל הפנייה "לך תבדוק באנציקלופדיה!" או "נדמה לי שתוכל למצוא
תשובה לכך בספר;".
כך מקבל השואל את ההרגשה כי לאחרים יש את התשובות ובטח שלא לו עצמו-
שכן אם הייתה לו את התשובה הוא לא היה שואל (בהמשך ייטען כי הדבר איננו
נכון).

3. תשובות מלאות

בדרך כלל עלול המשיב לטעות ולענות לשואל תשובה הנשמעת מלאה ושאינה
משאירה מקום לשאלות נוספות: "אמא למה יש רמזורים?;quot; "&חמוד, בשביל למנוע
תאונות דרכים" ברור שהתשובה נכונה אך חלקית, כי רמזורים נועדו גם ליצור
תנועת כלי רכב מהירה ללא פקקים. אם תשובת האם הייתה "אחת הסיבות היא
למנוע תאונות דרכים, מהן הסיבות האחרות לדעתך?" יכול היה הילד לנסות
ולחשוב בעצמו ובנוסף להבין כי תשובת אימו איננה מושלמת. כך גם האם לא
הייתה "סוגרת" את הנושא.
הדבר הופך לקריטי הרבה יותר כאשר מדובר על שאלות חשובות הרבה יותר: למשל
"אבא, תגיד, יש אלוהים?" במקרה הרע יגיד האב "בעולם כזה, איך יכול
להיות שיש אלוהים?" במקרה הרע פחות ישיב "כל אחד והאמת שלו;". במקרה
הטוב, ולמרות שהשאלה איננה פשוטה, יכול האב להשיב "לדעתי יש (או אין)
בגלל שבחיי נתקלתי ב... ושמעתי... אך זו דעתי, ובכל מקרה זו שאלה
חשובה מאוד ולכן כדאי לחשוב עליה;". תשובה מסוג זה, מחד, תראה לילד על
סמך מה הגיע האב לתשובה, כך שיוכל להיעזר בניסיון האב, ומאידך, תשאיר
מקום לילד לחשוב בעצמו.

תשובה מלאה אשר איננה פותחת פתח לשאלות נוספות הנה הרסנית. שכן, היא
למעשה עוצרת את החיפוש שהתחיל השואל ואת המשך רצף השאלות אשר יכול
לנבוע מהשאלה הראשונה.
לעיתים עדיף שלא להשיב למרות שהתשובה נמצאת בידי הנשאל. ולהיפך, לגרות
את השואל למצוא את התשובה בעצמו. תהליך מציאת התשובה באופן עצמאי תגרום
לכך שהשואל יזכור את התשובה הרבה יותר טוב לעומת מצב בו התשובה ניתנה
בקלות.
כמו כן, באופן זה יתכן והשואל יגיע לתשובות נוספות וטובות לא פחות
מתשובתו של הנשאל.
ברצוני להדגיש, הרעיון בהחלט נכון גם לגבינו- המבוגרים, ואולי בעיקר
לישראלים. אדם מסתקרן שואל עצמו "מה זה רייקי?" הוא מחליט לעשות קורס
בן 10 שעות. אחרי הקורס הוא כבר מבין גדול ברייקי ויכול לתת הרצאות
בנושא, זאת למרות שעשה קורס בסיסי ביותר. במצב זה, בו האדם חושב עצמו
כמבין גדול הוא חוסם את עצמו ממידע נוסף בין השאר על ידי הפסקת שאלת
שאלות.

לכן, שאלו שאלות, על כל דבר- שכןלכל דבר יש סיבה. נסו להתמודד איתן
בעצמכם ולא לרוץ למי שיודע את התשובה. זכרו, שאלת שאלות הנה חשובה
ביותר וחשובה להתקדמותנו. בנוסף שאלת השאלות משאירות אותנו ערניים
ודרוכים בפעולותינו ובמעשינו.

זכרו, הדרך אל תשובה לוקחת זמן רב ולעיתים כל החיים. כמו כן, יש
באפשרותכם למצוא תשובות לשאלות קשות וגם אם אף אחד אחר לא הצליח לעשות
זאת עד היום- האמינו בעצמכם כי בכל אחד מאיתנו יש את כל התשובות, צריך
ללמוד ולעבוד על מנת לחשוף אותן (וכפי שהזכרתי בעבר- יתכן ותשובות
יגיעו אליכם במהלך השינה).
אם לא שאלתם את עצמכם שאלות עד עתה אין זה מאוחר. רש"י מסביר כי לאחר 40
שנה במדבר נזף משה בעם ישראל על כך שלא שאלו שאלות וכי כל עוד לא שאלו-
אולי 'עשו ושמעו', אבל לא עשו את הדבר הבסיסי ביותר ביהדות-הלימוד.<2

החובה לשאול היא האפשרות להטיל ספק והיא החירות הרוחנית האמיתית.


מני כהן
מרצה ומדריך לשימוש במוח ובמערכות גבוהות
il לתגובות: .co.etgarim@meni


<1